הביטחון שבאי-ידיעה
באופן טבעי ולא-מודע, אנו מחפשים ביטחון על-ידי כך שאנחנו "יודעים" ללא הרף; יוצרים דפוסים, סכֵמות או מושגים נפשיים לגבי אופן הפעולה של דברים – 'מי אני?', 'מהו העולם?', ולגבי הקשרים הקיימים בין שני הדברים הללו, הנתפשים כנפרדים.
דבר זה אינו מהווה בעיה כל עוד אנו מודעים לכך שמבנים נפשיים אלה אינם אלא רעיונות, תעתועי-קסם של התודעה, וממילא אינם המציאות עצמה. רוב המחשבות משקפות את תולדותינו הנפשיות, את ההתניות או הקארמה שלנו, במקום לשקף את המציאות. המציאות היא מה שקורה בפועל, לא מה שאנחנו חושבים שקורה. משמכירים בכך, כשמתרחשת מודעות או מה שהטיבטים מכנים בשם 'ריגְפָּה', מרגע שאנו מודעים לחלוטין לכך שהננו יצורים שעברו התנייה, אזי המחשבות מתגלות כעובדות נוספות ותו לא – אירועים נפשיים – ולא כמספרות לנו על אודות המציאות. זוהי ההארה או המנוחה בתודעה הבלתי-מותנית, תודעת בודהה.
אולם בכל רגע שבו איננו מודעים לחוסר תקפותן של מחשבותינו ולהיותן בנות-חלוף, בכל רגע שבו אנו מאמינים להן, אנו נתקלים בפער תמידי בין המציאות או הממשות (שהיא ההוויה האמיתית של הדברים) לבין הציפיות או המבנים הנפשיים שלנו. אנו עלולים לתפוש פער זה כקלקול במציאות שיכול להיות מכאיב ביותר ולגרום לתסכול, כעס, פחד, קנאה ורגשות מטרידים אחרים. אלה החיים בתודעה המותנית, במקום לחוות את הפער כתהליך נפשי ולא יותר.
לפיכך, המאבק האובססיבי שלנו להשגת "ביטחון" מביא למעשה לחרדה מוגברת, ומביס את מטרתנו הלא-מודעת המקורית. אף ששתי התודעות שלנו, המותנית והבלתי-מותנית, מתקיימות ופועלות במקביל, איננו מודעים לרגעים הבלתי-מותנים והם חולפים מבלי שנפיק מהם תועלת.
הפער שבין מציאות לציפיות ייעלם בעזרת הכשרה במודעות לא-דואלית, על-ידי תרגול אי-ידיעה, ואז נוכל לנוח בשלווה רבה יותר. מחשבותינו ימשיכו לשמש אותנו לארגון הפרקטי של חיינו – נמשיך לפעול בהתאם לציפיותינו או ל"ידע" שלנו, אבל נישאר מודעים תמיד לכך שהמציאות עשויה להיות שונה; וכי דבר זה אינו מהווה בשום אופן בעיה או כישלון של המערכת. בדרך זו, באמצעות הערכת טבענו האמיתי, נשיג רוגע עמוק, היכול לעמוד איתן גם בפני נסיבות החיים הקשות והבלתי-נמנעות, שהן מנת-חלקו של כל אדם מן הלידה עד המוות.