מילוי מאווינו הטבעיים
הסיבה למתחים נפשיים
כפי שהדלאי למה ציין, "כולנו רוצים להיות מאושרים ולא לסבול."
מסורות החוכמה הלא דואלית רואות את הגורם העקרי לסבל, כבלבול בין הדברים הנפרדים הרבים שאנו חושבים על אודותם, לבין המציאות, מה שקורה באמת. למעשה, הדברים הנם תמיד אך ורק מה שהם. המציאות, מה שמתרחש עכשיו בפועל, היא מה שהיא ותו לא, ומטבעה אינה מחולקת לחלקים נפרדים ואינה מאוחדת.
בחשיבתנו, לעומת זאת, אנחנו נוטים לדמיין את המציאות כמפוצלת לדברים נפרדים כגון: אתה ואני, טוב ורע, מה שקיים ומה שצריך להיות, העשויים להיות מסוכסכים זה עם זה. דבר זה מעורר מתחים נפשיים כגון: תסכול, כעס, קנאה, דימוי עצמי נמוך, חרדה ודיכאון. מחיצות אלה הנן שרירותיות ומשוללות כל בסיס מציאותי. העולם כפי שהוא, כלל אינו מסוגל להיות מסוכסך עם דבר כלשהו, מכיוון שאין דבר אחר שניתן להיות מסוכסך עמו.
על ידי כך שנכיר בעובדה שאנחנו ומחשבותינו – היוצרים אשלייה זו של דברים נפרדים – הננו רק חלק מהמציאות, ייפסק הפיצול או הדואליות ונוכל לנוח מהקונפליקט הנפשי. אין כל צורך, או יכולת, לשנות דבר; יש רק לתפוס לעומק כיצד פועלים הדברים באמת. זוהי מדיטציה לא דואלית, מדיטציה טבעית או "מנוחה במודעות טבעית" כמו שניסח זאת היוגי הטיבטי לוֹגְצֵ'ן רַבְּגָ'ם. משנכיר בטבעה של המציאות, האמת, נהיה מסוגלים לחיות, לאהוב ולהועיל לעצמנו ולאחרים בקלות רבה יותר, מאחר שנחדל להיאחז בחלקים דמיוניים של חווייתנו ולנסות להסירם.
הסרת מתחים נפשיים
הבודהא הדגיש כי אין כל צורך לתור אחר האמת; די בכך שנניח בצד את דעותנו. כאשר אנו מניחים בצד את כל דעותנו, או מחשבותנו, מה שנשאר הוא המציאות בלבד. קיימות שתי דרכים בסיסיות לשפר את אבחנתנו בין מחשבות לבין המציאות המוחלטת, האמת. ניתן להשתמש בדרכים אלה בנפרד או במשולב. השיטה הראשונה היא להפנות קשב ישירות למה שאנו חווים בכל רגע על ידי חושינו ותוך שימת לב להתרחשות מחשבותינו.בתרגול הבודהיסטי מכונה דבר זה רוגע שלו, או שָׁמָאתָ'ה בסנקסריט. השיטה השניה היא לפרק את האי-מציאות עד שהיא מתפוגגת באופן טבעי. אנו חוקרים את המבנים והתהליכים הנפשיים שלנו, כולל מחשבות, אמונות, שיפוטים, זכרונות וציפיות, על מנת שנכיר בבירור בכך שכל התופעות החיצוניות המזוהות בתפישתנו, המחשבות, התודעה וה"אני", אינן אלא רעיונות ללא בסיס במציאות.
בבודהיזם, זוהי מדיטציית תובנה או ויפאסנה בסנקסריט. במסורת האַדְוָאִיטָה, הדגיש המהארישי רָמָאנָה את השימוש בחקירה עצמית, או אַטְמָה וִישָׁארָה, על מנת לחקור בדקדקנות את השאלה: "מי אני?". כשאנו משלבים בין שתי השיטות, אנו מוצאים עצמנו באי-מדיטציה או במדיטציה טבעית, הקרובה מאד לאמת המוחלטת, למציאות כפי שהיא. המחשבות נתפשות מבחוץ כביכול, ממש כמו אירועים נוירולוגיים, משחקם המופלא של התודעה והמוח. מנקודת מבט כזאת, מחשבות הנן חלק מן המציאות ותו לא, חלק ממה שמתרחש. הנה כמה דרכים פשוטות להבדיל בין מחשבות למציאות. למשל, כשאנו מתבוננים בכל דבר שמתעורר:
- אם נדע מה זה ונוכל לזהותו,
- אם יש לו מבנה (המורכב מחלקים שיש ביניהם יחסים כלשהם),
- אם הוא מתייחס לזמן (מתרחש בעבר, בהווה או בעתיד),
- אם הוא מותנה (מה צריך להיות, מה חייב לקרות, מה אסור שיקרה, מה יכול היה להיות),
- אם הוא יֶדע, דעה או אמונה,
- (לוֹגְצֵ'ן רַבְּגָ'ם 1308-1363)